החלטה בתיק ע"פ 11404/04

1.       בבית משפט מחוזי תלוי ערעור על הכרעת דין ועל גזר דין שניתנו על ידי בית משפט השלום. הנאשם שנגזר דינו, עותר בפני בית המשפט המחוזי לעיכוב ביצועו של העונש. בית המשפט שלערעור דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. הנאשם מגיש ערעור לבית משפט זה על החלטת הדחייה, מכוח סעיף 87(ד) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). האם הערעור חייב להישמע בפני מותב תלתא? זו השאלה שהתעוררה, שעה שנתבקשתי לבטל פסק דין בו דחיתי ערעור כאמור.

2.       המבקשים הורשעו בבית משפט השלום בתל אביב בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן בעבירה של שימוש במרמה ובתחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס. על כל אחד מן המבקשים הושת עונש של חמישים חודשי מאסר, שמתוכו ארבעים חודשים לריצוי בפועל. בנוסף לכך הוטל על כל אחד מהם קנס של עשרים אלף ש"ח או מאתיים ימי מאסר תמורתו. נקבע, כי ביצועו של עונש המאסר יעוכב בשישים ימים. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי הן על הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין. המשיבה הגישה אף היא ערעור בו קבלה על זיכויים של המבקשים מחלק מן העבירות שבכתב האישום.  משהוגש הערעור, נתבקש בית המשפט המחוזי לעכב את ביצועו של העונש עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה. כנגד החלטה זו הגישו המבקשים "ערר" לבית משפט זה, שנדון בפניי. ההליך נדון כערעור, על פי סעיף 87(ד) לחוק העונשין. ביום 16.12.04 דחיתי את הערעור, וקבעתי כי על המבקשים להתייצב לריצוי העונש ביום 26.12.04. ביום 20.12.04 עתרו המבקשים לביטול פסק דיני ולשמיעתו של הערעור מחדש בפני הרכב שלושה, מן הטעם שאין בכוחו של דן יחיד לדון בערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצועו של עונש. זו הבקשה בה עוסקת החלטתי דנא.

3.       הסוגיה של עיכוב ביצועו של עונש יכולה לעלות בסיטואציות רבות ושונות. אין בכוונתי להציג את כל האפשרויות, אלא להסתפק במקרים אופייניים. מקרה אחד הוא זה שבו עסקינן: ההליך החל בבית משפט השלום ונסתיים בגזר דין. לאחר מכן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי ועימו בקשה לעיכוב ביצוע. אחד מבעלי הדין, שאינו משלים עם ההחלטה לעניין העיכוב, פונה לבית משפט זה. אפשרות אחרת היא, שההליך הפלילי החל בבית המשפט המחוזי והגיע לסיומו משניתן גזר דין. מוגש ערעור לבית המשפט העליון יחד עם בקשה לעיכוב ביצועו של העונש. סיטואציה שונה לגמרי הינה זו: בית משפט שלום או בית משפט מחוזי גוזר את דינו של נאשם. זה האחרון משלים עם גזר הדין, אלא שכל מבוקשו הוא שמועד ריצוי העונש יידחה לתקופה מסוימת. הוא פונה לערכאת הערעור בהשגה אך ורק בעניין המועד האמור. דומה, שמקרה אחרון זה הינו יוצא דופן ואין צורך שנתייחס אליו. בבית המשפט העליון מתעוררת שאלת עיכוב הביצוע בשני מצבים אופייניים: האחד, הוא המקרה דוגמת זה שהובא בפניי. האחר, כאשר מוגשים ערעור עיקרי על פסק דין שניתן בבית משפט מחוזי כערכאה ראשונה או בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בשבתו לערעור, ובגדר כל אחד מאלה מתבקש עיכוב ביצוע. ניתן היה להציג סידרה ארוכה ונוספת של מצבים בהם נאשם או המדינה כמאשימה מעוניינים לתקוף החלטה בעניין מועד ריצויו של העונש, אך נסתפק באלו.

4.       על רקע זה נעיין בסעיף 87 לחוק העונשין, שזו לשונו:

      "(א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית המשפט לפיה, רשאי בית המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.

       (ב)     נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לדחותו פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

       (ג)      בית המשפט הדוחה ביצועו של עונש לפי סעיף זה רשאי להתנות את הדחיה במתן ערובה ובתנאים אחרים שימצא לנכון; על ערובה הניתנת לפי הוראה זו יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 38 עד 40 ו-44 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965.

       (ד)     החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור."

מהוראות הסעיף למדים אנו, כי כל אחד מהצדדים להליך הפלילי רשאי להגיש ערעור על החלטה בעניין דחיית ביצועו של העונש, ובעגה הנוהגת - עיכוב ביצועו של העונש. דומה, כי מאותה עת שמוגשים ערעור או בקשת רשות ערעור לבית משפט זה לעניין פסק הדין עצמו, לא ניתן עוד להגיש ערעור נפרד המכוון אך ורק לגבי עיכוב הביצוע (המ' 95/77 אברון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 221; אולם ראו, המ' 132/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 817). הפרקטיקה הנוהגת במקרה שכזה, וכך ראוי הוא, שהמעוניין בעיכוב ביצוע יפנה בבקשה, כחלק מן הערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק הדין.

5.       השאלה הטעונה הכרעה היא, האם בהליך שנקטו המבקשים בעניין דנא רשאי לדון אך ורק מותב תלתא, או שמא אף דן יחיד. נחזור ונדגיש, כי ערעורם של המבקשים תלוי בבית המשפט המחוזי, אשר דחה את בקשתם לעיכוב ביצוע. פנייתם לבית משפט זה עוסקת, מטבע הדברים, אך ורק בנושא עיכוב הביצוע. נראה, שהבעיה בענייננו נובעת בעיקרה מן השימוש במונח "ערעור" בסעיף 87 לחוק העונשין. מושג זה מתקשר, לעתים קרובות, עם הרכב של שלושה שופטים. לעומת זאת, התיבה "ערר", המקובלת בהליכים פליליים, נקשרת - בכל הנוגע למותב - לדן יחיד. בצד עניין זה של מונחים שונים, ראוי לזכור אבחנה אחרת. כוונתי לנושא של ערעור בזכות לעומת בקשת רשות ערעור. אבחנה זו מתקשרת אף היא לסוגיה של המותב הרשאי לדון בהליך. ברם, אין קשר הכרחי בין שלושת הנושאים האמורים, היינו כותרתו או כינויו של ההליך, זכות או רשות ערעור, והמותב שבפניו יידון ההליך. הבלבול בין שלושת הנושאים גורם לעתים לכך שההליך המוגש שגוי הוא. כך למשל הגישו המבקשים "ערר", בעוד שעליהם היה להגיש ערעור. במקרים אחרים נתקלים אנו בהליך המוכתר "רשות ערעור פלילי", אף שצריך הוא להיות מוגש כערעור (על פי סעיף 87(ד) לחוק העונשין). טעויות אלה מתוקנות, בדרך כלל, על ידי המזכירות, הדואגת לפתיחתו של התיק הנכון.

הפרקטיקה הנוהגת זה שנים בבית משפט זה היא שהליך דוגמת זה שהגישו המבקשים מובא בפני דן יחיד. הנני מניח, שמדובר במספר רב של הליכים לאורך השנים. אך במקרים בודדים הועלתה הטענה שמותב תלתא הוא המוסמך לדון בהליך, וכי דן יחיד אינו רשאי לדון בו. למיטב ידיעתי, השאלה לא נדונה והוכרעה לגופה מעולם. אכן, הובעו דעות שונות אגב אורחא (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזרן (לא פורסם); רע"פ 3556/97 נביל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4772/99 אפריימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ובמספר מקרים הועבר הדיון למותב תלתא בלא שהסוגיה הוכרעה (למשל, ע"פ 7887/00 רחבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). דעתי היא, שדן יחיד רשאי לדון בערעור שהגישו המבקשים. מקור הסמכות נמצא בסעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט).

6.       סעיף 26 לחוק בתי המשפט עוסק בהרכב הדן בהליכים המתנהלים בבית המשפט העליון. ההוראות הרלוונטיות בסעיף הן אלו:

      "בית המשפט העליון ידון בשלושה, אולם -

...

(3)   בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, וכן בבקשות לצווים על תנאי, מוסמך לדון שופט אחד, אך שופט אחד לא יהיה מוסמך לסרב למתן צו על תנאי או לתתו על מקצת עילותיו בלבד;

..." (ההדגשה שלי - א' ג').